שמחה קרפל סיפור חייו
(מספר רוני קרפל)
עץ המשפחה של שמחה קרפל
לפני מלחמת העולם השניה
אני יודע מעט מאוד על שמחה לפני מלחמת העולם השנייה. אני חושב שעבור המעטים ששרדו, אירועי המלחמה היו כל כך טראומטיים שהם מעולם לא רצו לדבר על חייהם לפני כן.
שמחה קרפל (צד שמאל) ושלמה מינישמן, 13 בינואר 1936, לפי הכתוב מאחור
שמחה נולד ב1912 למרדכי (מוטל) ומרים (מוניה) קרפל. הוא היה השני הכי צעיר מתשעת הילדים במשפחה. אביו של שמחה, מרדכי, עבד בעבודות שונות כדי לפרנס את המשפחה, ממכירת כרטיסי הגרלה ועד כחזן מחליף בבית הכנסת[mfn]פיבוש רשם ‘חזן’ כמקצוע בתעודת הזכרון של מרדכי ביד ושם[/mfn]. שמחה התחתן בשנות ה-20 לחייו ונולד לו בן אחד (אחי) שהיה בן שנה כשהגרמנים פלשו למזרח פולין ב-1941. אני לא יודע את השם של אחי ולא את שם אמו. הם גרו במזרח פולין בעיירה בשם רובנה (רובני, באוקראינה היום). אחרי כיבוש מזרח פולין בידי הרוסים ב1939, שמחה עבד כאזרח, מכונאי רכב עבור הצבא הסובייטי.
מ
לחמת העולם השניה, מוסקבה והגולג בסיביר
כשהגרמנים התקרבו לרובנה, הסובייטים נסוגו ולקחו איתם כל כלי רכב שמיש. שמחה החביא משאית אחת כשבורה, וכשהרוסי האחרון עזב, הוא לקח את המשאית ונסע חזרה לעיר. הוא קיווה להביא את משפחתו למקום מבטחים, אבל הוא איחר את המועד. הגרמנים כבר שלטו בעיירה, והם לא אפשרו לאף אחד להכנס. בוודאי לא אחד עם משאית שהתכוון לחלץ את משפחתו.
שמחה אמר שאם היה מנסה להיכנס לעיירה הוא היה נורה למות.
בשלב זה, הוא לא יכול היה לדעת מה יקרה להם. הוא לא ידע שכעבור כמה חודשים הנאצים יצעידו את כל יהודי העיירה אל היער הסמוך וירו בהם למוות. ולכן הוא לא ידע שבבריחתו, הוא הציל את עצמו והותיר את משפחתו למוות.
בבריחתו, הוא ניסה לעזור לכמה שיותר אםנשי. אחת, מכרתו (אני חושב שהיו בני דודים) שושנה פישר מספרת על איך הם ברחו מהנאצים בספרה ובחרת בחיים[mfn]ובחרת בחיים לחיות ולשרוד בברית המועצות/שושנה פישר אסירת ציון שושנה פישר מקרקוב. 254 עמודים מלצ’ט ובחרת בחיים שושנה פישר אסירת ציון[/mfn].
באחד באוקטובר בא אלי בן עירי שמחה קרפל, שעבד במוסך ממשלתי. מבלי לשאול את פי העמיס את מטלטלי אל משאית ואמר לי בפסקנות: “את יוצאת אתי. לא אשאיר אותך בחרקוב“. פרצתי בבכי. התחננתי לפניו שיניח לי. רציתי להישאר בחרקוב כדי לחזור בהזדמנות הראשונה הביתה, לרובנו, למשפחה, לאמא. רציתי להיות יחד עם בני המשפחה, יהיה אשר יהיה. גורלם גורלי. אך שמחה התעלם מתחנוני ומבכיי. כמעט בכוח הכניסיני למשאית. השעה היתה שעת אפס. הגרמנים החלו בכיתור חרקוב.
על שמחה הוטל לפנות משאית שהתקלקלה לעורף. בשבר כלי זה, קשור היטב לטרקטור, יצאנו לדרך. שמחה ישב אל ההגה והשגיח שהמשאית תעקוב אחרי הטרקטור. אני ישבתי בינו ובין הדלת נטולת הידית, שנקשרה למקומה בתיל, רגלי עטופות בשמיכה, וקראתי לאור נורית זעירה את הרומן ההיסטורי “נפוליאון” מאת חבר האקדמיה הסובייטית למדעים יווגני טרלה.
התקדמנו מזרחה, לעבר וורושילובגרד. לנו במשאית. לפעמים כשהיינו חונים בכפר, היינו משיגים קורת גג בעיסקת חליפין – נפט תמורת משכב על רצפה. אך זה היה טוב מלינה תחת כיפת השמים בליל סתיו.
מדי פעם שמענו מאחורינו רעמי פצצות. השמים אדמו משרפות. הדרך מזרחה מלאה פליטים בעגלות רתומות לסוסים, רוכבי אופניים, הולכי רגל. היתה שעה בין ערביים. בעודני שקועה ברומן ההיסטורי ניתק התיל שבו נקשרה הדלת, הדלת נפתחה, ואני נפלטתי החוצה, כחבילה ארוזה היטב, הישר לתעלה העמוקה שלאורך הדרך. בנס לא נפגעתי.
שמחה נבהל ולחץ על הבלמים. כבל הפלדה נקרע ונותק מהטרקטור. שמחה הספיק לקפוץ החוצה – והמשאית התדרדרה לתעלה. כל זה – בתוך שניות ספורות. ממרחק שמעתי את שמחה קורא ביאוש בשמי. פרצתי בצחוק היסטרי, מאושרת שלא נפגעתי. הצחוק בלילה מהדהד כיללה, ושמחה קרב אלי בשארית כוחותיו, כבר בחשיכה, ומשמש אותי מכף רגל ועד ראש, לא מאמין שיצאתי שלמה. לימים, כאשר חשבוני כל ידידי למתה, היה שמחה בטוח שאני חיה: הוא האמין אמונה מיסטית ממש, שאם ניצלתי אותו לילה, אות הוא שנגזר גורלי להשאר בחיים…
כעבור כארבעה ימי נסיעה הגענו לוורושילובגרד, המזרחית שבערי אוקראינה. המקום היה מכותר מכל צדדיו בגרמנים. נותרה דרך פנויה אחת בלבד – לצפון, לסטלינגרד. הצטרפנו שנינו לקבוצה גדולה של יהודים ורוסים, עובדי מע“ץ. הגברים חבשו כובעים עטורי סרטים אדומים – כובעי יחידות נקוו“ד, שעוררו פחד ושנאה. פני הכל היו לסטלינגרד.
הנסיעה ארכה עוד ועוד. לילה לילה עברנו בכפרי הקוזקים שעל נהר הדון. בבתים נשארו רק נשים וילדים. היכן הגברים? לתומנו חשבנו שגויסו לחזית, אך הנשים סיפרו לנו כי “נלקחו” – מונח נרדף ל“נאסרו“. עיניהן יקדו בשנאה לנו ובציפיה לבוא הצורר, שלגביהן היה משחרר, ואמנם משפחות הקוזקים שעל הדון לא הכניסו אורחים. רק הודות לנפט שקיבלו בידינו פתחו לפנינו דלתותיהן ללינת לילה.
הגענו לסטליגרד. תושבי העיר עדיין ישבו בבתיהם, אך העיר מלאה פליטים מאוקראינה ומצפון קווקז, איזורים שנכבשו והלכו בידי הגרמנים. כמעת כל הפליטים היו יהודים. חברי ממע“צ נצטוו להמשיך דרכם לאורל. אני תכננתי דרכי לארץ–ישראל: סטלינגרד–אסטרחן–קרסנובודסק–אשחבד… ושם הגבול עם איראן.
לשווא הפצירו בי ידידי כי אתלווה אליהם. נפרדתי מעליהם. הם – לארצות הקור, לצפון. אני – אקרב לארץ! לימים התברר, שדרכם קצרה יותר. הם הקדימוני…
שמחה הגיע למוסקבה לאחותו הגדולה גולדה. הוא שהה איתה כמה ימים, אבל אז הוא נאלץ לעזוב. היא עבדה אז כעורכת דין בממשלת ברית המועצות וחששה שיתגלה שהיא נותנת מחסה לפליט לא רשום, וזה יגרום לה לאבד את עבודתה.
שמחה כינה אותה ‘קומוניסטית‘, אני חושב שהוא לא העריך את הפוליטיקה שלה (אולי בדיעבד). היא עברה מרובנה למוסקבה כדי לחיות את חיי החלומות שלה באופוריה הקומוניסטית. במוסקבה, בעלה של גולדה נחטף על ידי הבריונים של סטלין, ולא נראה שוב. ללא קשר, בנה היחיד מת ממחלה.
שמחה נאלץ לחיות חסר בית ברחובות, וניסה להתפרנס מקניה ומכירת סיגריות בשוק השחור.כפליט בלתי חוקי שמחה נעצר והועמד למשפט. אבל אחותו, עורכת הדין, לא באה להגנתו. שמחה נשלח לגולאג בסיביר, ותמיד האמין שגולדה הייתה יכולה לעשות יותר בעבורו.
אני זוכר שני סיפורים שסיפר על תקופתו בגולאג. סיפור אחד על איך הצליח לשים את ידו על פיסת חמאה. זה היה כל כך נדיר למצוא חמאה, שהוא פשוט אכל את החמאה ישר, ללא לחם.
סיפור אחר איך לילה אחד חלם לו חלום. בחלום היו לו זוג מגפיים ומישהו לקח גרזן ופיצל את סוליית המגף כדי לחשוף את החלק הפנימי. הוא אמר שהמגפיים האלה עדיין במצב טוב ונשאר הרבה מהסוליה. שמחה סיפר את חלומו ל“מתורגם חלומות” במחנה, ומתורגם החלומות אמר שהחלום אומר ששמחה ייצא למסע ארוך. למחרת הוא שוחרר במסגרת חילופי השבויים בין רוסיה לפולין (זה נועד לשבויי מלחמה מאז פלישת רוסיה לפולין ב-1939, אך הוא שוחרר אף אל פי שהיה אזרח.)
פולין אחרי המלחמה
שמחה עלה על רכבת חזרה לפולין ונסע לרובנה לחפש את משפחתו. לדבריו – הוא הגיע לרובנה ולא נשאר כלום. הוא גילה מה קרה שם רק אחרי מספר שנים. שמחה חי בפולין במחנה פליטים. הבריטים לא אפשרו ליהודים לעלות לישראל. בשנת 1948 כשישראל הפכה למדינה עצמאית, שמחה עלה לישראל.
שמחה קרפל, מימין, עם חברים, בסביבות 1948 בפולין. הם יושבים ליד אנדרטת גיבורי גטו ורשה שנבנתה באפריל 1948. שמחה עלה ארצה בשנת 1948 מיד לאחר הכרזת העצמאות של ישראל.
עד אז חי וטייל בפולין. הנה הוא למרגלות האנדרטה לגיבורי גטו ורשה[mfn]האנדרטה לגיבורי גטו ורשה[/mfn] שנבנתה באפריל 1948. אני לא מכיר את האנשים שיושבים איתו.
ישראל
שמחה הגיע לישראל והתגייס לצבא כמו כולם. בצבא העריכו אותו בגלל כישוריו כמכונאי רכב יותר מאשר חייל רגיל. הוא הצטרף ליחידה שנשלחה לשחרור אילת, בקצה הדרומי של ישראל. זו הייתה נסיעה ארוכה והם ציפו שרכבים יזדקקו לתיקונים בדרך.
שמחה שני משמאל עם צוות צבאי ומטוס
ב-3 השנים הראשונות התגורר עם אחיו פייבוש בחיפה, ברחוב ביאליק 5. שם חלקו 6 אנשים חדר אחד בדירה. הרגע הזכור ביותר שלו היה איך דבורה, אשתו של פייבוש, רצתה שבתה חנייה תסיים את ארוחתה. וכשסיימה אמרה חנייה “אכלתי בשבילך“. היה להם מספיק אוכל, שחנייה לא הרגישה שהיא צריכה לאכול את כל מה ששמים לפניה. הבדל גדול מהחיים שהוא חווה כשגדל בפולין ובימי המלחמה.
רחל אחותו של שמחה גרה בחדר שנבנה על הגג של הבית ברח’ ביאליק שהיה בן 3 קומות. לחדר היה חלון בודד שפנה לרח’ ביאליק. לא היו שירותים ואפילו לא מים זורמים בחדר. ללכת לשירותים רחל הייתה צריכה לרדת בסולם עץ רעוע ולרדת לקומה שניה של הבית ולהשתמש בשירותים בדירה של פייבוש שבה כבר גרו 8 אנשים. מאוחר יותר רחל עברה לדירה בת חדר אחד ברח’ מנחם המסתעף מרח’ יוסף ליד התיאטרון העירוני חיפה, ומאוחר יותר לרח’ מסדה. בשנות התשעים רחל עברה לגור במעון זקנים ב משען כרמל חיפה – דיור מוגן (צריך לאשר).
שנה או שנתיים מאוחר יותר שמחה פגש את לובה פיין ששרד את בור ההריגה ברובנה, כשהנאצים העמידו את כל היהודים בשורה מול התעלה הגדולה ויורו בהם מאחור. הסיפור של לובה היה לשמחה האישור שמשפחתו נרצחה כולה. שמחה איבד את אשתו, תינוק (אחי), הורים ו-4 אחים. הוא ולובה הפכו לחברים טובים, ומאוחר יותר, דני, בנו של לובה, ואני הפכנו לחברים טובים.
חיה[mfn]קישור[/mfn]
באיזה שלב הבנתי ששמחה סבל כנראה מטראומה של רגשות אשמה. דמיין לעצמך להציל את עצמך ולאבד את אשתך, ילדך וכמעט כל מי שאתה אוהב בעולם? אולי אפשר להבין מדוע לאחר מלחמת העצמאות הציע להתחתן עם אלמנת מלחמה.
חיה נולדה בפולין ליצחק וחנה בורנשטיין ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה כשהיא בת 3 וגדלה בחיפה. אביה יצחק היה עגלון עם עגלה וסוס ועסק בהובלות. בין היתר הוביל סלעים ששימשו לבניית שובר הגלים של נמל חיפה. העבודות נמשכו מ1927 עד 1933. גם עסק בהובלת חומרי בניה ששימשו לבניית בתים על הר הכרמל. כשנפטר, סבתא חנה פתחה חנות מכולת ברח’ יוסף בהדר הכרמל וגרה בדירה ממול לחנות ברח’ יוסף 11. חיה שהייתה בת 11 בלבד נאלצה להפסיק את לימודיה בבית הספר ועזרה לסבתא חנה לטפל באחיה הקטן דוד, בבית וגם עזרה מעט בחנות.
משמאל – חיה, סבתא חנה ודוד
מאוחר יותר הכירה חיה את בעלה הראשון זאב. במוסך שבו זאב עבד היו גם עובדים בריטיים, אנשי המנדט, שבקשו להיות מוזמנים לחתונה, מכיוון שרצו לראות חתונה יהודית. אבל זאב וחיה לא רצו אנשי מנדט בריטיים בחתונה ולכן הכינו שתי הזמנות שונות. אחת לקרוביהם – הזמנה שציינה את זמן החופה, והזמנה אחרת רק לבריטים שציינה את זמן קבלת קהל אחרי החופה. הבריטים כעסו שלא הזדמן להם להשתתף בחופה.
זאב באמצע לובש אוברול עם אנשי מנדט בריטיים
לפני מלחמת השחרור בקרבות על הגנת חיפה ב1948 חיה וזאב גרו בקרית חיים. זאב עבד כמכונאי של אגד במוסך במשך היום, ובלילה התנדב להגנה. ביום לפני ערב הפסח זאב נשלח ,עם נהג נוסף, לחלץ אוטובוס שהתקלקל בכרמל. בירידה מהכרמל לכיוון יגור בדרך חזרה, הם נתקלו בקרב[mfn]פייבל (שרגא) גודס וזאב פיין[/mfn] בין הכוחות של קאוקג’י שבא לעזרת הערבים בחיפה לבין הכוחות של ההגנה גדוד 22 שנשלחו לעצור אותם. הם נכנסו לאמצע הקרב, נורו ונהרגו. חיה נותרה לבדה עם ילדיה – יצחק בן 4 וחצי ואראלה בת 9 חודשים. חיה חזרה לרח’ יוסף לסבתא חנה.
מימין – זאב, יצחק וחיה – יצחק בן 10 חודשים
שמחה וחיה נפגשו בנשף שאורגן לאלמנות מלחמת העצמאות. באותה תקופה שמחה סבל מאולקוס (כיב קיבה), שהאשים בתזונה גרועה במהלך המלחמה. הוא רצה לנסוע לאחיו גרשון בקנדה שם קיווה לקבל טיפול טוב. הוא התלבט בין להתחתן עם חיה לבין נסיעה לקנדה. יום אחד, בדייט, חיה אמרה לשמחה שהוא צריך להיות רציני. אם יסע לקנדה, היא לא מתכוונת לחכות לו. היא לא הייתה מוכנה להמשיך לצאת אלא אם כן הוא הציע לה נישואין. הם היו בשד’ הציונות, דרך שמטפסת בתלילות על הר הכרמל. לאחר שאמרה שהוא צריך להיות רציני היא צעדה במעלה הדרך לכיוון תחנת האוטובוס ליד הגנים הבהאים. שמחה רץ אחריה והציעה נישואים בתחנת האוטובוס – סיפור מזאבי.
חיה ושמחה התחתנו בערב פסח. צירוף המקרים שיום הנישואים לשמחה היה רק יום אחד אחרי יום הזכרה לזאב. אראלה ויצחק שהו בזמן החתונה אצל משפחת מוזס, השכנים לבניין. חיה לא סיפרה להם שהיא מתחתנת עם שמחה. בוקר אחד אראלה התעוררה מוקדם וראתה זוג רגליים זרות במיטה של אמא חיה. אראלה נבהלה ורצה להתחבא מתחת לסדינים במיטתה. הם גרו עם סבתא חנה ברח’ יוסף 11 בחיפה. הילדים, אראלה ויצחק, ישנו בחדר השינה עם סבתא חנה וחיה ושמחה בסלון. כשמוטי נולד בשנת 1952 הוא ישן בעריסה בסלון. כדי להכיל את המשפחה הגודלת שמחה בנה מסגרות ברזל וחלונות, וסגר את המרפסת שהפכה לחדר שינה של יצחק. זה היה לפני מבצע קדש. אראלה מספרת שלאחרונה ביקרה באזור היא שמה לב שאותם החלונות ששמחה בנה לפני 70 שנה עדין נמצאות בשימוש היום. סבתא חנה נפטרה בשנת 1953. רוני נולד בשנת 1955.
רוני במרפסת לפני החלונות ששמחה בנה
כשמוטי נולד, לסבתא חנה היתה עדיין החנות. חיה הייתה עוזרת לה בחנות. כשרני נולד אראלה היתה הולכת אתו בעגלה ברח’. אנשים היו עוצרים ומתפעלים “של מי התינוק החמוד הזה?” אראלה, שהיתה אולי בת8, היתה עונה “שלי.”
היה קשה לבנות משפחה אחת חדשה מ-2 משפחות שבורות, במיוחד עבור הילדים. יצחק, שהיה יותר גדול, אמר לאראלה, הקטנה, “הוא, שמחה, לא באמת אבא שלך. את לא צריכה לעשות מה שהוא אומר.” שמחה קיבל את הילדים באהבה גדולה, כאילו היו ילדיו. אפילו רצה לאמצם באופן חוקי. חיה התנגדה כי רצתה שזכרונו ושם המשפחה של זאב ימשיך להתקיים באראלה ויצחק. שמחה מעולם לא הבדיל בין הילדים. אראלה מספרת שמעולם לא הרגישה אפליה. גם אני מעולם לא הרגשתי אפליה, רק כשגדלתי למדתי שלאראלה ויצחק יש אבא אחר. כשאראלה התחתנה עם בעלה חיים, דודה מלכה, אשתו של דוד, אמרה לשמחה שהחתונה מאוד יפה. שמחה ענה “אני מחתן אותה (את אראלה) כמו נסיכה מכיון שהיא יתומה.”
ב 1956-57 הם עברו לרח’ הורדים 26 (היום הלילך 3) לדירה בשטח של 90 מ”ר, שהיתה שיפור גדול עבור המשפחה ההולכת וגדלה. האזור היה אזור פיתוח חדש, ובשנים הראשונות ועדיין היה מיושב בדלילות. הוודי ליד הבית היה מיוער וחיות פרא נראו לעתים. חיה גרה באותו בית עד שנפטרה ב2013.
שמחה בכניסה של הבית ברח’ הורדים 26
אראלה עברה לגור וללמוד בקיבוץ מזרע עם הבן דוד שלה מתי שהיה הבן של שמואל, אח של זאב. בהרבה סופי שבוע שמחה לקח את כל המשפחה במשאית השברולט לבקר אותה, שלא תרגיש בודדה. בקיבוץ היה בית חרושת לנקניקים ושמחה תמיד קנה מוצרים בחנות המפעל שהייתה בשטח הקיבוץ. אני כילד מאוד אהבתי את הנקניקים של קיבוץ מזרע. סבא שלמה גר בעפולה, מרחק קצר מקיבוץ מזרע. אז כמובן שעצרנו גם אצלו. למרות שהיה דתי ולא נסע בשבת, סבא שלמה הבין שצריך להתגמש כדי לשמור על שלמות המשפחה, והסכים ששמחה יביא אליו את המשפחה בשבת.
ביקור אצל אראלה ומתי בקיבוץ מזרע, מימין – שמחה, אראלה, מתי, רוני, חיה, ורבקה אשתו של מתי ורווית בתו של מתי
היו לחיה חברים בכפר ביאליק (לאמת ולמצוא את שמם) ליד הקריות, מזמן שגרה בקריות עם זאב. גם אותם שמחה אימץ והינו אצלהם באופן קבוע.
יצחק למד בבית הספר בסמ”ת ולאחר שירות בחיל הים למד תעשיה וניהול בטכניון. אראלה למדה בקיבוץ מזרע ולאחר השירות הצבאי המשיכה במכללה למורים אורנים. מוטי למד בבית הספר הריאלי ובאקדמיה הצבאית בחיפה. רוני בבית הספר היסודי הרצל ולאחר מכן בית הספר המקצועי שפרינצק.
הדוד טוביה שהיה רווק כל השנים וחי לבדו באזור תל אביב. היה תמיד בא לסופי שבוע לאחותו חיה. הוא היה תמיד מוזמן להצטרף לנסיעות ופעילויות המשפחה. בזכותו, שהיה חובב צילום, יש לנו תמונות רבות מהתקופה.
שמחה די הצליח כלכלית אבל מעולם לא ביזבז. להפך, הוא עזר לכל ילדיו בקניית דירות, בלימודים ובחתונות. כשנפטר השאיר לחיה חיסכון יפה שדאג לה. גם חיה דאגה לשוויון בין כל הילדים. אחרי ששמחה נפטר דאגה שגם יצחק ואראלה יהיו זכאים לירושתו כמו מוטי ורוני, שהרי שמחה רצה לאמץ אותם בצורה חוקית.
עדיני את קרפל
כמסגר מיומן, שמחה פתח בית מלאכה לייצור מוצרי ברזל עם 2 שותפים. האחד היה שמואל עדיני. אני לא זוכר את שמו של השותף השלישי. בתחילה החנות הייתה ממוקמת בעיר התחתית, באזור העסקים של חיפה. באיזה שהוא שלב השותף השלישי עזב, והחנות הועברה למגרש גדול ברח‘ מצה 5. והשם שונה ל עדיני את קרפל חברה לתעשית כלי עבודה בע“מ, והייתה רשומה כחברה לייצור כלים. רח‘ מצה 5 היה ממש ליד צומת הצ‘ק פוסט. הצומת המקורי היה צומת T בו השתלב הכביש לקריות של חיפה בכביש לנשר. השם צ‘ק פוסט ניתן לצומת בתקופת המנדט הבריטי על ישראל מכיון שלבריטים היתה במקום נקובת בדיקה לשלוט בכניסה לחיפה. רח‘ מצא היה הרחוב הראשון מצד ימין מעבר לצומת כאשר נוסעים לכיוון הקריות. הצומת עבר שינוים רבים במהלך השנים, ובשלב מסוים הפך למחלף.אזור רח‘ מצה נהיה חלק מהמחלף וכיום לא ניתן לזהות את מיקומו המדויק של בית המלאכה.
במרכז המגרש הייה בניין מבלוקים, וגג מתכת גדול המגן על משטחי בטון משני צדדים. בחזית היה מבנה קטן ששימש כמשרד, ומימין שטח גדול עם מכונות לייצור מתכת. הבולט בניהם הייה מכבש ענק. מאחורי המכבש הענק וליד הקיר החיצוני של הבניין הייתה מכונה למשיכת מוטות. רחוק יותר היו כמה מכונות חיתוך ומאחור היה פטיש הטבעה. בתוך המבנה היו כמה מכונות קטנות יותר כמו מקדחה, מכונת שיוף ומחרטה גדולה. כל המכונות היו ישנות ונזקקו להרבה תחזוקה. שמחה מעולם לא קנה שום דבר חדש מכיוון שהיה לו את המיומנות לתקן הכל.
שמחה, אוחז באחת מהמריצות שיצר, מאחוריו בית החרושת, החופה הגדולה משמאל, בניין הבלוקים מימין.
עדיני את קרפל, רח’ מצא 5
המריצות
המוצר החשוב והריוחי ביותר בבית המלאכה היה המריצות. התבה היתה עשויה מפלדה עבה וחוזקה, וחוט פלדה בגודל 5 מ“מ הוכנס לחזק את השוליים מסביב. המרכב התחתון והידיות היו עשויים מצינור עבה מכופף מחתיכה אחת. הגלגל מלפנים היה גומי מוצק (שאף פעם לא יהיה פנצ’ר) ולגרים כדוריים. המריצות היו חזקות, כבדות וממש בלתי ניתנות להריסה. בדיוק הכלי שצרכים באתרי בנייה. המריצות האלה היו בשימוש לא רק בישראל, אלא בכל חלקי המזרח התיכון. בסוף שנות ה-60 וה-70 סוחרים ערבים מיהודה ושומרון היו קונים את המריצות של שמחה ושולחים אותן למדינות ערב השכנות. למרות שלא היו אז יחסים בין ישראל לשכנותיה, המריצות הגיעו עד ירדן והאמירויות הערביות.
דוגמה מוקדמת של המריצה של שמחה
התמונה הקודמת היא של גרסה מוקדמת, בגרסה מאוחרת יותר היה כל המרכב התחתון עשוי מחתיכת צינור אחת שעוצבה על המכבש הגדול עם תבנית מיוחדת ששמחה המציא.
המכבש הגדול
המכבש הגדול הייה מאוד מרשים. היה לו צילינדר פנאומטי אחד בקוטר של כ-60 ס”מ שעמד על הקרקע ודחף כלפי מעלה. בצד הייתה משאבת שמן שמלאה את הצילינדר. אני זוכר שפעם אחת שמחה פירק את המכבש כדי להחליף את אחד האטמים בצילינדר. המכבש שימש לכיפוף ועיצוב. לדוגמה, התמונה הבאה מציגה את התבנית שיעצב פיסת פלדה שטוחה לתיבה של מריצה. רוני מדגים איך להפעיל את המכבש.
רוני והמכבש הגדול
מכונה למשיכת מוטות
מכונת למשיכת מוטות שימשה לשינוי גודל של צינורות. לשמחה היה חוזה עם בתי הזיקוק בחיפה, הם קנו צינורות מתכת בקוטר מסוים, שהין צורכים כחלק מהתהליך שלהם. שמחה היה קונה כל מיני צינורות בגדלים שונים ומקטין אותם למפרטים הנכונים במכונת משיכת המוטות.
דוגמה של מכונה למשיכת מוטות
חדר הצביעה
שמחה ייצר מספר רב של מוצרים. המריצות היו רק חלק אחד מהעסק שלו. כדי לצבוע את כל המוצרים, הוא בנה חדר צביעה ובו התקין מיכל צבע ענק בתוך הקרקע. ניתן היה להוריד מריצה שלמה לתוך המיכל ולשלוף אותה החוצה צבועה במלואה תוך מספר שניות. המוצרים הצבועים נתלו להתייבש מעל תעלת ניקוז. כך שהצבע שטפטף מהמוצרים היה חוזר למיכל.
עסקי לוואי
היו מספר פעילויות לוואי שהתבצעו בבית המלאכה. אני לא בטוח איך הם קשורים, מבחינה עסקית. אני מניח שאנשים שונים שכרו שימוש בציוד ובבית המלאכה, וניהלו את הפעילות שלהם מתוך המתקן.
היה איש מבוגר שבנה קופסאות לנטיעת עצים עבור הקרן הקיימת לישראל. הקרן הקיימת לישראל הייתה (עדיין מעורבת) במאמצי ייעור מחדש בישראל. האיש הזה יצר קופסאות מתכת מרובעות עם תחתיות רופפות. הקופסאות היו מסודרות על הקרקע אחת ליד השניה, מלאו בעפר, ועצים גדלו מזרעים שנשתלו בעפר. לאחר שהעצים היו גדולים מספיק כדי לשתול באדמה, הקופסאות הופרדו והועברו למקום שבו נטעו את העצים. קופסאות המתכת היו יותר אמידות, ואפשר היה להשתמש בהן מספר פעמים. הם היו יותר טובות מהחלופה שכנראה הייתה מפלסטיק.
כדי לחסוך בעלויות, היה לאיש הזה הסדר עם מפעל שמייצר קופסאות שימורים. המתכת לייצור קופסאות השימורים נשלחה עטופה בפחים. הוא אסף את הפחים לאחר שנזרק לאשפה כגרוטאות והשתמש בהם כדי ליצור את הקופסאות לשתילים.
עסק לוואי נוסף היה מפעל לייצור ברגים. מספר מחרטות אוטומטיות מוקמו בבניין הבלוקים, ואדם אחר הפעיל וארגן את היצור, ונראה שגם היה המנהל של העסק. תמיד הייתי מוקסם מהמכונות האלה שהיו להם זרועות שנעו הלוך ושוב כדי ליצור ברגים מחומר גלם.
שמחה ידע לתקן כל דבר
שמחה באמת ידע לתקן הכל. דוגמה אחת שהרשימה אותי מאוד היא כשעליתי איתו על גג הבית ברח‘ הורדים 26. רצינו לסדר משהו באנטנת הטלוויזיה. והיינו צריכים להוריד את התורן. התורן הוחזק על ידי 2 ברגים גדולים שהיו חלודים מעוד מחשיפה לגשם. הבאנו איתנו מספר כלים כולל מפתח צינורות גדול מאוד. הגעתי לשם ראשון ושמתי את מפתח הצינורות הגדול על ראש הבורג החלוד. ראש הבורג נשבר רק ממשקל המפתח. עמדתי שם נבוך כששמחה מלמל בחוסר נחת. “אי אפשר להשתמש במפתח מפתח כל כך גדול על בורג כזה קטן.” הוא אמר. היום הייתי משתמש ב–דבליו–די 40 ופותר את הבעיה, אבל אז לא ידענו על דבר כזה.
שמחה לקח פטיש והעריך את משקלו בידו, ולאחר מכן היכה את הבורג השבור בקצה ללא הראש במכה חדה וחזקה אחת. ואז עם מפתח ברגים קטן יותר הבריג את הבורג השבור ישר החוצה.
שמחה גם נהנה לתקן דברים. היה ידוע במעגל החברים שלו, שאם משהו נשבר, כל מה שצריך זה להתקשר לשמחה. הוא היה הולך ועוזר לכל אחד. כמובן שהיה מאוד פופולרי, והיו לו הרבה חברים.
הרכבים
לשמחה תמיד היה רכב. אני מניח שמכוניות בעבורו היו ה“היי–טק” של התקופה. כמו טלפון סלולר והמחשבים היום.
האופנוע
זה היה לפני זמני, אבל שמחה סיפר לי על האופנוע שלו. במיוחד כשגדלתי וקניתי את הטוסטוס הראשון שלי ומוטי קנה את האופנוע הראשון שלו, שמחה סיפר לנו שהיה לו אופנוע בזמנו. כנראה שזה היה לפני שהכיר את חיה. לאחר שנישאו הוא הוסיף סירת צד לאופנוע כדי שיהיה מקום לשפחתו הגדלה. אני זוכר שהוא סיפר על האופן שבו הוספת סירת הצד גרמה שיהיה קשה לסובב את האופנוע וכבר לא היה כיף לרכוב עליו. הוא כנראה החלף לרכב עם 4 גלגלים כתוצאה מכך.
שמחה על הסנבין ליון שנת 1934
אראלה זוכרת שרכבה עם שמחה על האופנוע עוד לפני שהרכיב עליו את סירת הצד. היא היתה צריכה ללמוד להחזיק באופנוע כדי לא ליפול אף על פי שהיתה רק ילדה קטנה.
משאית השברולט מודל 1948
המשאית הזו הייתה יותר לעסקים מאשר להנאה. היא היתה ירוקה והיו לה חלונות מסביב, היה מקום להושיב 7 אנשים – הנהג, הנוסע, שניים על הספסל האמצעי ושלושה מאחור. היה לה מנוע 6 צילינדרים ותיבת הילוכים עם 3 מהלכים. בהילוך ראשון כמעט ולא השתמשו, מכיוון שהמשאית יכלה להתחיל בקלות במהלך שני. בדרך–כלל הספסלים הוסרו כך שניתן היה להוביל מטען בחלק שמאחורי מושב הנהג. בסופי שבוע היו מתקינים את הספסלים והמשאית הפכה לרכב המשפחתי. חגורות בטיחות עדיין לא הומצא בתקופה ההיא[mfn]מיקום התמונה לפי זכרון של מוטי[/mfn].
משאית השברולט, חיה ומוטי עומדים ושמחה במושב הנהג, התמונה צולמה בכרמל ליד המרגרש של טוביה ,הים התיכון וחוף הכרמל ברקע, בשנות השישים
[
וויליס לארק מודל 1954
בשלב מסוים שמחה קנה רכב “פרטי“, כך שמשאית השברולט יכולה להיות משאית עבודה באופן קבוע. או שאולי שמואל השותף החליט שהוא רוצה להשתמש במשאית בסופי השבוע. שרדו מספר תמונות של וויליס. הנה הוויליס עם הדוד טוביה (אחיה של חיה) ורוני.
הדוד טוביה ורוני על הכנף של הוויליס אירו לארק
האופל
שנות השישים הביעו את הפורד אופל. בתמונה בהמשך שמחה עומד לפני הבית ברח‘ הורדים 26. המכונית מלפנים היא הסטודיבייקר של השכן יעקבסון. רק הקצה הקידמי של האופל נראה בתמונה מאחורי הסטודיבייקר.
שמחה לפני הבית ברח’ הוורדים, האופל מאחור
טיולים
כשהמצב הכלכלי השתפר, שמחה יצא לכמה טיולים.
קנדה
סוף סוף הוא הצליח לנסוע לקנדה. זה היה 1962 או 63. שמחה מאוד רצה לבקר את אחיו גרשון ומשפחתו בקנדה. בהתחלה הוא גם קיווה לטפל באולקוס שלו בקנדה, אבל מאז שנשאר בישראל והתחתן עם חיה, הוא נותח בישראל.
אני זוכר שנסעתי עם כל המשפחה לשדה התעופה בן גוריון כדי להיפרד משמחה. בזמנו לא היו שרוולים לעלייה למטוסים. נוסעים הלכו על האספלט ועלו במדרגות כדי להיכנס למטוס. הצלחנו לצפות בו ממרפסת התצפית בקומה השנייה של הבניין (היה דבר כזה אז). כשהוא הלך לכיוון המטוס כל רגע הסתובב אלנו וניפנף לשלום. זה היה מטוס עם מנוע פרופלור ושמחה סיפר איך הנסיעה הייתה מאוד רועשת. ועוד, היו מספר נחיתות ביניים והחלפת מטוסים בדרך.
באותו לילה בכיתי. אחד הזכרונות המוקדמים שלי. עדיין יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכר שהוא נסע לטיול הזה.
בקנדה שמחה קנה הרבה מתנות, דברים שלא היו בישראל בזמנו,ולכן חזר לישראל מקנדה באוניה. נסענו לנמל חיפה לקבל את פניו. היו המון ארגזים עם כל המתנות שהוא הביא איתו. המדהים ביותר בעיני היה מכשיר הטלוויזיה. באותו זמן לאף אחד לא הייתה אז טלוויזיה בישראל. אפילו לא הייתה תחנת טלוויזיה. הייתה תחנה אחת בלבנון (כ-100 ק”מ צפונית מחיפה), והצלחנו לצפות בתוכניות מלבנון. אני עדיין זוכר סיסמאות שהופיעו בפרסומות בערבית מאותה תקופה. וגם, הטלוויזיה שהביא פעלה בתקן NTSC, שהיה נפוץ בארה“ב ובקנדה, אך התחנה בלבנון פעלה בתקן PAL, שהיה נפוץ באירופה. טכנאי כלשהו הצליח להתאים את הטלוויזיה כדי להציג PAL, ולמרות שזה לא היה מושלם, אפשר היה לצפות. הבית שלי הפך למקום המועדף על השכונה להתאסף בו כדי לצפות בטלוויזיה. אני זוכר שצפיתי בסיקור של רצח קנדי בטלוויזיה ההיא.
טוביה צופה בטלוויזיה ששמחה הביא מקנדה. הוא יושב בחדר האורחים בדירה ברח’ הורדים 26. נראה שהתוכנית היא בוננזה
הוא הביא לי סט רובה ג’לים. היה רובה קטן ותיבה עם כיסוי שקוף וסצנה עם מטרות. מפתח בקצה אחד אפשר היה לכוון ולירות בדמויות הקטנות שבתיבה. הרובה פעל גם מחוץ לקופסא. יום אחד הוצאתי אותו והתרברבתי בפני החברים שלי. ילד מבוגר לווה אותו, שיחק איתו באלימות ושבר אותו. אבל מספיק עליי.
אירופה
בקיץ של 1965 חיה ושמחה הצטרפו לקבוצת טיול מאורגן לאירופה. בתמונה הבאה הם עם הקבוצה בניס, איטליה. חיה בקצה הימני ושמחה יושב על הספסל. אני לא מזהה את אף אחד מהאחרים.
חיה (קיצונית מימין) ושמחה (יושב) בסיור קבוצתי לאירופה – מאחור כתוב “ניצה יולי 1965
בזמן שחיה ושמחה היו בטיול אותי שמו תחילה במחנה קיץ, אחר כך נסעתי לקיבוץ מזרע שבו גרה אחותי אראלה ולבסוף ביליתי כמה ימים עם אחי יצחק בבית בחיפה.
טיולים בארץ, בגליל, בהר הכרמל. להוסיף.
בריאות
שמחה סבל מאולקוס, שהאשים בתזונה גרועה במהלך המלחמה. בזמן שיצא עם חיה הוא שקל לנסוע לאחיו גרשון בקנדה שם הוא עשוי לקבל טיפול רפואי טוב יותר. הוא בחר בחיה ונשאר בישראל.
הוא עבר ניתוח אולקוס בישראל. באותה תקופה הם לא ידעו שזה נגרם על מחיידקים ונתן לטפל בקלות עם אנטיביוטיקה. לאחר הניתוח הוא קיבל עירוי דם, אבל היתה טעות בעירוי והיתה סכנה לחייו. האחות שעשתה את הטעות היתה מאוד מודאגת ונשארה לצידו עד שהשתפר. שמחה סיפר שאחרי שהכל נגמר והוא ניסה לקרא עיתון, הוא ראה הכל מטושטש. מאז הוא נזקק למשקפי קריאה.
האולקוס לא נעלם לחלוטין. הוא לקח תרופות שונות בניסיון לשפר את המצב. חלק מהתרופות היו מגרשון מקנדה.
עין בוקק, ים המלח
איך שהשנים עוברות שמחה סבל מרֵאוּמָטִיזְם. אחד הטיפולים הפופולריים היה רחצה במעיינות מינרליים. שמחה וחיה ערכו מספר טיולים למעיינות החמים של עין בוקק ליד ים המלח. בתמונה הבאה חיה ושמחה נהנים בים המלח בטיול שכלל את רקס ואירמה פל. רקס הוא בנו של גרשון מקנדה.
חיה ושמחה נהנים מטבילה בים המלח ליד עין בוקק
ב1975-76 שמחה חלה. בהתחלה עבר ניתוח להוצאת התכול. אחרכך אובחן שהוא סובל מסרטן דם – לוקימיה. הרבה פעמים הסובלים מלוקימיה נפתרים תוך זמן קצר, אבל הלקומיה אצל שמחה היתה מסוג יותר אתי. כך או כך, לרופאים לא היה מרפא להציע. שמחה נסה טיפול הוליסטי. המטפלת יעצה לו לאכל רק ענבים. חיה היתה יורדת לשוק לקנות לשמחה ארגזי ענבים כי היה גומר ארגז ענבים כל יום. אבל ענבים לא נותנים תזונה מספקת ושמחה איבד משקל רב בזמן קצר יחסית. מכיון שהיה חולה בסרטן, הוא לא הצליח להחזיר במשקל גם שחזר לאכל אוכל רגיל. במשך מחלתו בלה זמן רב בבית החולים. רוני שהיה בצבא קיבל חופשה מיוחדת ועזר לשמואל עדיני במסגריה. מצבו של שמחה התדרדר והוא נפטר בערב יום כיפור 1978. לפי האמונה היהודית רק צדיקים נפטרים בערב יום כיפור.
לפני שנפטר דאג שמחה למכור את חלקו במסגריה והכסף פירנס את חיה עד יום מותה.
מקורות
שמחה נפטר ב10 לאוקטובר 1978, הרשומה בבית הקברות, קרפל שמחה בן מרדכי, נולד בפולין בתאריך 01/01/1912, עלה לארץ בשנת 1948, נפטר בתאריך ט׳ תשרי ה׳ תשל״ט 10/10/1978, בן 66 לפטירתו